כשהביקורת על בן הזוג היא בעצם משאלה

כמעט כל זוג מכיר את הרגע שבו ההתאהבות של ההתחלה מפנה מקום לוויכוחים, לעקיצות ולתחושה שהצד השני פשוט לא מבין. בשיעור "מי יתנני כירחי קדם" מתוך הקורס "זוגיות מעולם אחר" מציע אליהו שירי הסבר לתהליך הזה, ובעיקר דרך מעשית להפוך אותו לכלי של צמיחה.

הכמיהה לחזור אל הרחם

שירי פותח בפסוק מספר איוב, "מי יתנני כירחי קדם", ומסביר שהמקום היחיד שבו קיבלנו אהבה ללא תנאי יחד עם ביטחון מלא היה ברחם. הלידה, הגמילה, הולדת אח קטן, מחמאה שהגננת נותנת לילד אחר או עלבון מחבר בגן, כל אחד מהם מותיר שריטה קטנה. הילד לומד להשלים עם המציאות, אבל הכמיהה לא נעלמת. היא נדחקת פנימה ונשמרת בחלקים הלא מודעים של הנפש.

לפי שירי, הכמיהה הזאת מתעוררת במלוא עוצמתה דווקא בקשר זוגי. בתחילת ההיכרות הנפש משליכה על הצד השני את כל המעלות הטובות, ובאופן לא מודע מקווה שהנה סוף סוף יגיע התיקון לכל מה שחסר בילדות. אין בכך פסול, אומר שירי, בלי זה כנראה לא היינו מתחתנים. אלא שאף בן זוג אינו יכול להשלים את כל מה שההורים, טובים ככל שיהיו, לא הספיקו לתת.

למה זה הופך לכעס

אחרי כמה שנים, כשהציפייה הסמויה לא מתממשת, ההשלכה מתהפכת ומתחילים לראות בבן הזוג דווקא את התכונות הקשות. כאן נכנס דפוס שלמדנו בגיל הינקות. תינוק אינו אומר "אני זקוק לחלב". הוא בוכה, ומגלה שככל שהוא מפריע יותר, נענים לו מהר יותר. גם כמבוגרים, מעטים יאמרו בפשטות "אני זקוק ליותר הערכה ותשומת לב". במקום זה טורקים דלת, מסתגרים או מעירים בעוקצנות, בתקווה עמומה שכך תגיע האהבה. הצד השני, כמובן, אינו מבין מה מבקשים ממנו.

שירי מדגיש שהמאבקים עצמם אינם בהכרח רעים. הוא משווה אותם לדלק: אפשר לשרוף בו מקום שלם, ואפשר להטיס בו מטוס. השאלה היא לאן מתעלים אותו.

הביקורת כמצפן

מאחורי הביקורת הזו מסתתרת בעצם משאלה

התובנה המרכזית של השיעור היא שביקורת שחוזרת על עצמה שוב ושוב אינה מקרית. היא מצביעה על המקום שבו נמצא פצע ישן. שני אנשים יכולים להתלונן על אותו דבר בדיוק, אבל מאחורי כל תלונה מסתתרת משאלה אחרת, ורק בעל הביקורת יכול לנסח אותה.

התרגיל: ביקורת, משאלה, פעולה

• כותבים ברשימה פרטית את כל מה שמפריע, מכעיס או פוגע אצל בן הזוג. את הרשימה הזאת לא מראים לו לעולם.
• לכל ביקורת מחפשים את המשאלה שמתחתיה. למשל, "מפריע לי שהוא סותר את דבריי ליד הילדים" הופך ל"אני רוצה שבעלי יכבד אותי מול הילדים ויעמוד לצדי".
• את המשאלה מתרגמים לפעולה מוגדרת בלשון חיובית: "שבכל שיחה מול הילדים יתמוך בי", "שינהג במהירות המותרת ובזהירות".
• על דף נפרד כותבים רק את המשאלות והפעולות, מדרגים אותן לפי חשיבות, ומוסרים לבן הזוג.

למה צריך פעולה ולא רק משאלה? כי "תכבד אותי יותר" היא בקשה שכל אחד מפרש אחרת. פעולה מדויקת מאפשרת לצד השני לדעת מה בדיוק לעשות.

שירי מוסיף שתי הבהרות. האחת, הדף הזה אינו חוזה ואינו רשימת דרישות, אלא מעין רשימת מתנות שבן הזוג יכול לבחור לתת. השנייה, הנתינה צריכה לבוא מתוך עיקרון ולא מתוך חשבון של "אני נותן כי הוא נותן". הוא מזכיר את דברי הרמב״ם שהבעל אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו, ומציע לגשת לפעולות האלה כקיום ציווי, ואף לומר לפניהן "לשם ייחוד".

מה יוצא מזה לנותן

לפי שירי, הפעולה שהכי קשה לבצע היא לרוב דווקא זו שבן הזוג הכי זקוק לה. והקושי הזה מלמד משהו גם על הנותן. אולי מישהו אמר לו פעם שאינו חם, שאינו סבלני או שאינו יודע להחמיא, והתכונה הזאת נרדמה. כשהוא יוצא מאזור הנוחות כדי למלא את משאלת בן הזוג, הוא מעורר בעצמו חלק שנשכח. כך הריפוי נעשה הדדי.

שירי מסייג ואומר שזה כלי אחד מתוך מערכת שלמה, ושאי אפשר להסתפק בו לבדו לאורך זמן. אבל כצעד ראשון יש בו משהו פשוט ומעשי: לעצור, להקשיב לביקורת שלנו, ולשאול מה בעצם אנחנו מבקשים.